שנות ה־60 היו שנים של מהפכות בכל העולם, וגם התעשייה הישראלית ידעה תהפוכות, כיאה למדינה שזה עתה חגגה בת־מצווה. הצנע בוטל ב־1959, וכעת הישראלים רצו לקנות דברים. תעשיית הרכב הישראלית ייצרה להם כבר ב־1960 את מכוניות הסוסיתא, שגופן היה מפיברגלס ורצפתן מעץ לבוד (“סנדוויץ'”). כעבור שנה שודרגה המכונית, קיבלה מֶרְכַּב פיברגלס מלא, והפכה לפופולרית.
היצרנית, חברת אוטוקרס, שקדה על פיתוח דגמים חדשים כל העת ומכרה באותן שנים עשרות אלפי כלי רכב. סוסיתא הפכה לחלק מהפולקלור הישראלי וניתן למצוא אותה עד היום מככבת על פריטי אופנה, אך בתחילת שנות ה־70 פשטה אוטוקרס את הרגל, ולאחר גלגולים ספורים נפסק ייצור המכוניות לחלוטין.
לנהל מפעל בלי טלפון
ב־1965 הוקם מפעל שמשגשג עד היום: ד”ר פישר, או בשמו המקורי “פישר תעשיות פרמצבטיות”. המייסד, ד”ר אלי פישר, מספר: “בתחילת הדרך אשתי דבורה, עליה השלום, ואני היינו כל החברה. אף אחד לא שמע עלינו והיינו צריכים לעשות ‘תעמולה’ – ללכת לקליניקות של רופאים, לנסות להשתחל בין מטופלים ולקוות שהרופא יתרשם מהתרופה שיש לך להציע לפציינטים”.
כיום מועסקים על ידי חברות התרופות גדודים של תועמלנים רפואיים, אך בשנות ה־60 שיווק ד”ר פישר את מרכולתו בעצמו. “אבי היה חבר הסתדרות הרופאים. לקחתי ממנו ספר עם רשימת כל הרופאים בארץ והלכתי לכתובת הראשונה. כשהגעתי, התברר שהרופא הזה לא עימנו כבר שנתיים. בצר לי כיתתי רגליי לכתובת הבאה. נכנסתי לחדר ההמתנה — המון אנשים! חשבתי לעצמי, מצוין, רופא עם הרבה פציינטים כותב הרבה מרשמים. חיכיתי בתור אבל אף אחד לא יצא מהקליניקה זמן רב. שאלתי את מי שישב לידי, והוא אמר: ‘אנחנו לא בתור, אנחנו יושבים שבעה. הדוקטור נפטר אתמול’. בדרך החוצה זרקתי את הספר והתחלתי להתהלך בין בתי המרקחת, לשאול מהם שמות הרופאים על המרשמים שמגיעים אליהם”.
“מובן שהייתי שמח לעשות את כל זה בטלפון”, נאנח ד”ר פישר, “הייתה רק בעיה אחת: לקח שנתיים עד שסיפקו לי קו טלפון. במשך שנתיים ניהלנו מפעל, הזמנו סחורות, קנינו מכונות ושיווקנו תרופות — כל זה ללא קו טלפון אחד. למרבה המזל, להוריי כבר היה קו טלפון בביתם, ואמי הייתה פנסיונרית. אז נתנו את מספר הטלפון שלהם לכולם, וכמה פעמים ביום יצאה דבורה לטלפון ציבורי ברחוב, שילשלה אסימון ושאלה את חמותה אם היו לנו הודעות”.
הרחק בצפון הצליחה חברת שטראוס לגדול, עקב בצעד אגודל. מיכאל שטראוס מספר על רגע המפנה: “בשנות ה־50 ישראלים קנו את מזונם במכולת. זה מה שהיה. ובחנויות המכולת לא אהבו לעבוד איתנו. הם העדיפו לקבל במרוכז את הכל מתנובה — חלב, ביצים וגבינות בעסקת חבילה נוחה. אבל אז פתחו שופרסל את הסופרמרקט הראשון ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. זו הייתה מהפכה של ממש, משום ששופרסל רצו להציג על המדפים כמה שיותר מוצרים, ובפרט את אלו שאנשים לא הכירו. לקראת הפתיחה נסעתי מנהריה לפגוש את המנהל, ופגשתי קמעונאי שהיה אדיב ועזר לי בכל מה שהייתי צריך. רק לפני שיצאתי ממשרדו הוא רמז לי לבוא לבוש קצת יותר טוב בפעם הבאה, ואז שמתי לב שבאתי לפגישת העסקים הגורלית במכנסיים קצרים וסנדלים”.
